צוואה בעדים

זוהי הצוואה המומלצת. הצוואה היא בכתב, בד"כ מודפסת, המצווה חייב לחתום על הצוואה בפני שני עדים, לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו. העדים מאשרים בחתימתם על הצוואה, במעמד חתימת המצווה, כי המצווה הצהיר בפניהם שזו צוואתם וחתם עליה בפניהם. הסדר הוא שהצווה חותם ראשון ולאחריו העדים.
העדים חייבים להיות בגירים וכשירים לחתום על מסמכים משפטיים.
יודגש, העדים חייבים לחתום על על הצוואה, אם לא חתמו, לא ניתן יהיה לקיים את הצוואה גם אם נכחו במקום; אם חתמו בשלב מאוחר יותר, יש בכך פגם בהליך הניתן לריפוי.
העדים מקבלים מעמד ייחודי שכן הם אלה שיעידו, בבוא היום, על כך שתוכן הצוואה היה רצון המצווה. לפיכך על העדים להכיר את תוכן הצוואה ומומלץ להקריא את הצוואה בפניהם ובפני המצווה. היות וישנה חשיבות מכרעת לעדים יש לבוחרם בקפידה ולא לסמוך על עוברי אורח שקשה יהיה לאתרם בבוא העת. מומלץ כי עורך הדין אשר עורך את הצוואה ישמש כאחד העדים.
נוסח הצצואה צריך להיות כך שהצהרת המצווה שזו חתימתו צריך שתבוא לפני חתימתו על הצוואה, והצהרת העדים המאשרת כי המצווה הצהיר וחתם כאמור וחתימתם עליה תהיה לאחר מכן. שיבוש שנפל בסדר הדברים האמור הינו פגם בהליך.
עשיית צוואה בלשון שאינה מובנת למצווה (אם אינו דובר עברית שוטפת או התוכן מנוסח בשפה גבוהה מדי) וחוסר תרגומה לשפה שהוא שולט בה, זהו פגם היורש לשורש הענין, ועלול לפסול את הצוואה. התרגום אינו חייב לקבל ביטוי פורמלי על פני הצוואה, אם כי מומלץ לעשות כן. 
סעיף 19 לחוק הירושה קובע מהי צוואה בכתב יד

צוואה בכתב יד

בסוג צוואה זו, חייב המצווה לכתוב בכתב ידו את כל הצוואה, לדאוג כי הצוואה תישא תאריך וחתימה. יסודות הצוואה הינם תוכנה, תאריך וחתימה. אין חשיבות למיקום החתימה או התאריך.
הנטל להוכיח שכתב היד הוא כתב ידו של המצווה הוא על המבקש לקיים את הצוואה כתנאי מקדמי והכרחי.
ניתן לערוך שתי צוואות במסמך אחד (צוואה משותפת או צוואה הדדית), אך לא ניתן כי כתב היד של אחד ישמש גם בעבור האחר.
מצווה יכול לערוך צוואה אחת בשלבים שונים, קרי לא לכתבה ברצף אלא להוסיף סעיפים לצוואתו ואז יכתוב תאריכים בהתאם ליום כתיבת כל חלק.
בצוואה המורכבת ממספר דפים, מומלץ כי המצווה יחתום על כל דף, כדי למנוע כל ספק באשר לאמיתות הצוואה.
חתימת המצווה צריכה להיות בסוף המסמך ובדרך הרגילה בה חותם המצווה על מסמכים. אעיר, כיאם חתימת המצווה נעשית בטביעת בוהן, כאשר נהג ברגיל לחתום בשמו, אין בכך כדי לשלול מהחתימה את ערכה, אך יש בה כדי לעורר את החשש כי המנוח הוחתם בהיותו תחת השפעה בלתי הוגנת. 
סעיף 19 לחוק הירושה קובע מהי צוואה בכתב יד.

צוואה בעל פה

סעיף 23 (א) לחוק הירושה. צוואה זו יכולה להיעשות אך ורק על ידי שכיב מרע או אל מי שרואה עצמו, בנסיבות שמצדיקות זאת, אל מול פני המוות.
שכיב מרע, זהו ביטוי מהמשפט העברי. הגדרת הרמב"ם למושג "שכיב מרע" היא: "החולה שתשש כח כל גופו וכשל כוחו מחמת החולי עד שאינו עד שאינו יכול להלך על רגלו בשוק והרי הוא הנופל על המיטה- הוא הנקרא שכיב מרע. ( הלכות זכייה ומתנה, פרק ח', הלכות ב, ד, כד, כו) הגדרה זו אומצה בבית המשפט העליון עוד בשנת 1970. 
לא די בכך שאדם חושב סובייקטיבית שהוא עומד אל מול המוות אלא יש צורך בהוכחות אובייקטיביות.

צוואה בפני רשויות

סעיף 22 לחוק הירושה. הרשות היא: שופט, רשם של בית משפט, נוטוריון, רשם לענייני ירושה או חבר של בית דין דתי. צוואה זו ניתן לעשות באחד משתי דרכים: להגיש מסמך כתוב או לומר בע"פ את תוכן הצוואה. הדברים נרשמים ונקראים בפני המצווה. המצווה מצהיר שזו צוואתו והרשות מאשרת על פני הצוואה שזו הוקראה בפני המצווה ושהמצווה הצהיר שזו צוואתו.
הדרישה להצהרת העדים באה כדי להעמיד את המצווה ואת העדים על רצינות המסמך והמעמד, שעדים לו שניים המאשרים כי זו הצוואה וזה רצונו החופשי של המצווה. בחוק קיים נוסח, אך אין חובה להשתמש דווקא בו.
רצוי להקריא את נוסח הצוואה או לפחות להסביר בנוכחות העדים את תוכנה למצווה, במיוחד שמדובר בקשיש או במי שאינו יודע קרוא וכתוב.

  • w-facebook
  • w-twitter

עקבן אחרנו: