הכתובה

כְּתובָּה היא מסמך משפטי יהודי הלכתי הניתן לכלה קודם הנישואים. כיום נהוג לתיתהּ תוך כדי מעמד החופה. מטרתו של ההסכם הוא הגנה על זכויותיה של האישה. כיום הולכת ומתרוקנת הכתובה מתוכנה כמסמך משפטי, בחוגים שאינם שומרי תורה, בשל שינוי סדרי החיים מבעבר, וחוקים שונים. חוק יחסי-ממון בין בני-זוג, התשל"ג 1973 קובע כי כל אחד מבני הזוג זכאי לקחת איתו בעת פרידת הזוג את כל הנכסים שהביא עימו לקשר. בנוסף, כל אחד מבני הזוג זכאי למחצית הנכסים שהצטברו במהלך הקשר המשותף.
בעקבות חרם דרבנו גרשום נאסר על הבעל לגרש את אשתו שרירותית, ולרוב הגירושין מלווים בהסדר כספי בין בני הזוג שמייתר את הכתובה. לכן רק לעתים נדירות תובעת האישה את כתובתה (כלומר, את הסכום לו התחייב הבעל). על פי פסיקת בתי המשפט הכתובה מהווה מסמך משפטי מחייב, אך מאחר שמקור החיוב לכתוב כתובה הוא בדין הדתי, הרי שעצם החבות תידון על פי כללי המשפט העברי. למרות שהכתובה היא מסמך מחייב, קיימת פסיקת בית דין רבני כי אם כתוב בה סכום בלתי מציאותי, שהבעל ודאי לא התכוון להתחייב בו, יכול בית הדין להתערב כדי להפחיתו‏. עם זאת, בית הדין הרבני בבאר שבע פסק לשלם כתובה של מיליון ש"ח, במקרה של בעל שבגד באשתו, ולא קיבל את טיעון הבעל כי "כתב זאת בצחוק". גם סכום קטן מדי אינו חוקי. לעתים, במטרה להימנע מן המבוכה שנגרמת כאשר החתן נוקב כביכול, את שוויה של הכלה בעיניו, נמנעים הרבנים מלנקוב בסכום המדויק בפומבי, ובמקום זאת אומר הרב "כך וכך שקלים".

  • w-facebook
  • w-twitter

עקבן אחרנו: